במקרים רבים עת בני זוג עומדים בפני גירושין, קיים חשש שאחד מבני הזוג יברח מהארץ במטרה לסכל חלוקת רכוש או לחמוק מתשלומים, ואף על מנת להבריח רכוש שבבעלותו בחו"ל.
כאשר קיים חשש שבן/בת הזוג יברחו מהארץ חובה לעתור לביהמ"ש או לביה"ד (תלוי היכן הצד המגיש מתכוון לנהל את הליך הגירושין) בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד בן/בת הזוג, וכאשר יש ידיעה ברורה שבן/בת הזוג עומד לברוח, יש לעשות זאת, וניתן לעשות זאת, אך בטרם הגשת התביעה.
גם במסגרת החוק החדש, החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה-2014, הקובע תקופה בה יעשה ניסיון ליישוב סכסוך ואשר בה לא ניתן להגיש תביעות, אפשר המחוקק להגיש בקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ, נוכח החשיבות במניעת מצב בו אחד מהצדדים יברח מישראל ולא יהיה ניתן לבצע ולממש את פסק הדין שינתן נגדו במסגרת ההליכים המשפטיים.
המצבים נפוצים בהם מוגשת בקשה לצו עיכוב יציאה מארץ:
רצון של אחד הצדדים לברוח מישראל בכדי לא לתת או לקבל גט: צו עיצוב יציאה בכדי להבטיח את קיומם של הליכי גירושין תקינים למשל: לברוח לחו"ל ולהותיר אישה עגונה ללא ניסיון לשלום בית, להבריח רכוש משותף ולהסתיר נכסים ,להרחיק את הילדים ולהעביר אותם לארץ אחרת.
הבטחת מזונות – צו עיכוב יציאה במטרה למנוע בו בן הזוג או הורה (בד"כ אבות) יברחו מישראל בכדי שלא ניתן יהיה לאכוף נגדם פסק דין לתשלום מזונות.
חשש מאי קיום התחייבויות לחלוקת רכוש ולאיזון משאבים: צו עיכוב יציאה במטרה למנוע מבן/בת הזוג לברוח מהארץ ולחמוק מביצוע תשלומים כאלה ואחרים בהם הוא מחויב או במטרה להבריח רכוש אשר מצוי בבעלותו בחו"ל.
חשש לחטיפת קטינים – צו עיכוב יציאה מן הארץ בכדי למנוע מצב בו אחד מבני הזוג חוטף קטינים לחו"ל, דבר אשר מסב נזק כבד הן לקטינים והן להורה אשר נותר בישראל ואשר ייאלץ לנהל הליכים קשים ויקרים להחזרת הילדים.
הגשת הבקשה כרוכה בפתיחת תיק בביהמ"ש בו תוגש הבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ ותשלום האגרה, ובהפקדת התחייבות עצמית, ערבות ואף לעיתים עירבון לצורך כיסוי הנזקים שייגרמו למי שניתן נגדו הצו, במידה שיסתבר שלא הייתה כל עילה מלכתחילה לעתור בבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו. לאחר הגשת הבקשה יועבר העתק של הבקשה אל הצד השני לקבלת תגובה.
בעבר נחשב עיכוב יציאה מן הארץ אמצעי כפייה הבא לסייע במימוש הדין המהותי. גישה זו השתנתה במהלך השנים במשפט הישראלי בעיקר עקב חקיקת חוקי היסוד. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כי כל אדם חופשי לצאת מישראל, ועל כן, ביהמ"ש לא נותנים צווים אלו בנקל.
ביהמ"ש יבחן את הפרמטרים הבאים:
קיום ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תובענה. בקשות לצו עיכוב יציאה מן הארץ מוגשת כבקשת ביניים במסגרת ההליך העיקרי. מן הסתם, אם מדובר בתביעת סרק חסרת עילה, הרי שביהמ"ש לא יתן במסגרתה צו עיכוב יציאה מן הארץ.
שקיים חשש סביר הצד אשר נגדו הוגשה הבקשה, אכן עומד לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין.
שהבקשה עומדת במבחן מאזן הנוחות, כלומר, שמגיש הבקשה מוכיח שהנזק שייגרם לו, היה ולא יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ גדול מהנזק שייגרם לצד השני, במידה שיוצא נגדו צו עיכוב מן הארץ.
שיקולי יושר: האם מבקש הצו נהג בתום לב בניסיונו למנוע יציאת הצד שכנגד מישראל ואם היה ניתן להגיש סעד זמני פחות פוגעני בכדי לשמור על זכויות מבקש הצו, כגון עיקול וכיוצ"ב.
אדם שניתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ יכול להגיש בקשה לביטולו ואף להציע ערבות מתאימה לביצוע התחייבויותיו. בית המשפט בוחן במקרים אלו את מהות הסיכון המובטח בצו עיכוב היציאה מן הארץ וקובע מהן הערבויות הנדרשות על מנת להסיר את הצו.
הואיל וביהמ"ש בישראל שוקלים בכובד ראש אם לקבל בקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ, בשל הפגיעה הקשה בחופש התנועה, והואיל התנאים להוצאת הצו הינם ברף הוכחה גבוה, מוטב כי מבקש הצו בביה"ד הרבני או בביהמ"ש לענייני משפחה יגיש הבקשה כשהוא מיוצג על ידי עו"ד המופיע בערכאות משפטיות אלו כדבר שבשגרה.